ירוק על הנחל: החופשה השנתית שמחזירה אותנו לחיים

כל פעם מחדש אנשים מתפלאים .'מה, אבל את גרה בגליל… למה לך לנסוע לקמפינג בגליל'?

ואני מסבירה: יש הבדל עצום בין לגור ליד טבע- לבין להיות בתוכו.

נכון, אני רואה ירוק מהחלון ומוקפת שדות ומרחבים, אבל אני גם בתוך לו״ז אינטנסיבי. כביסות, טלפונים, סידורים והודעות וואטסאפ שלא נגמרות (אופס, שוב שכחתי לשלוח עם הילד חולצה לבנה).

אתם באמת חושבים שאני יושבת כל ערב עם כוס יין וצופה בשקיעה?

וזה בדיוק העניין. לגור בגליל זה דבר אחד, אבל לישון בו, בנוכחות, בפניות, בנחת - זה כבר משהו אחר לגמרי. כשאנחנו נוסעים לאתר קמפינג בצפון המועדף עלינו ירוק על הנחל, אני מרגישה כמו מעבר לעולם אחר, ואני מאטה, ומתמסרת אליו. פתאום אין ריצות בין מיליון מטלות, אין "רק רגע אני מסיימת משהו". אין כביסה שמחכה לי במכונה ואין אסיפת הורים או קניות לשבת. במקום זה יש קפה על גזייה מול המים זורמים של החצבאני, ילדים מבסוטים שממציאים לעצמם עולם שלם מאבנים ומקלות, וזמן שמתארך

להיכנס לקצב של המים

יש משהו כמעט קולנועי כאן על שפת נחל שניר. נכון, השעה הראשונה היא תמיד קצת מאתגרת, לפרוק את הציוד ולהתמקם - אבל בזכות העובדה שמחכה לנו כאן אוהל מוקם, והמרחק הנגיש בין החנייה לאוהל - השלב הלוגיסטי הזה עובר מהר ובלי להתעייף. שעה מההגעה שלנו, ואנחנו כבר עם הרגליים בתוך המים. המים שמייצרים תחושת חופש מיידית.

פתאום הכתפיים יורדות, הנשימה מתארכת, והלב מדביק את הקצב של הזרימה. כאילו מישהו לחץ על כפתור פאוז לכל מה שהשארנו מאחור

סכר מאבנים במקום טיקטוק

גם הילדים משתנים כאן. אצלי החבר’ה (אוטוטו 10 ו־7.5) מתנהלים ביום-יום עם לו״ז כמעט מלא כמו שלי - שיעורי בית, חוגים, מטלות בית. הכול מתוזמן, מתוקתק, עם תזכורת ביומן. כאן משהו בהם נרגע ונפתח. אני ממש מרגישה שהם מדברים יותר אחד עם השני, סבלניים יותר, סקרנים יותר, נותנים מקום לדמיון לעבוד. הם בונים סכר מאבנים כאילו מדובר בפרויקט הנדסי לאומי (ואז כמובן גם רבים 10 דקות על מי הרס למי), מתכוננים בלהט לטקס הדלקת המדורה, וחוזרים מטיול עם רגליים בוציות, שיער פרוע וחיוך ענק שלא יורד. ועוד לא אמרתי מילה על הפרידה המבורכת מזמן המסך!

כשהזמן מפסיק לנהל אותנו

ואולי הדבר הכי משחרר כאן הוא שאין לו״ז. אין “בשעה עשר יוצאים”, אין רשימת אטרקציות להספיק, ואין תכנון מדוקדק של כל דקה ומה נעשה בה. קמים כשמתעוררים, נכנסים למים כשמתחשק, שונ"צים מתי שרוצים (גם אם זה ב11:00 בבוקר), אוכלים כשבאמת נהיים רעבים. זה שיעור בפשטות ובספונטניות - להבין שלא כל רגע חייב להיות ממוסגר, שלא צריך למלא כל חלל בתוכן רק כי הוא התפנה. לפעמים מספיק לשבת בצל, לראות את הילדים ממציאים לעצמם משחק ולתת ליום להוביל אותנו במקום לנסות להוביל אותו. ובשבילי, כחולת שליטה מוצהרת (ובואו נודה באמת - רוב האימהות קצת כאלה), זה שיעור לא קטן בשחרור

הקסם שמנצח את המזגן

כן, זה לא מושלם. זה באמת לא מושלם. אבל זה מדויק! גם כשלפעמים חם. לפעמים לא מספיק נוח. ויש רגעים שאני שואלת את עצמי בשיא הכנות: “למה לא הזמנו צימר עם מזגן ומיטה אמיתית?”

אבל אז מגיע עוד רגע קטן וקסום ואני מיד נזכרת: קמפינג על הנחל הוא לא עוד חופשה, ולא עוד בריחה מהחיים. הוא מחזיר אותנו לחיים עצמם. לא בגדול. בקטן. בפשוט. אל הביחד, אל הסבלנות, אל ההקשבה.ובגלל זה, למרות שאנחנו גרים בגליל ורואים ירוק כל יום וכל היום - אנחנו ממשיכים לחזור לכאן, שנה אחרי שנה