על האש - תכלס, זה הרבה יותר מארוחת בשרים

זיכרון ילדות מתוק שלי: שבת בבוקר, אבא שלי ניגש למחסן הבית ומוציא את המנגל ואני מבינה שהערב נעשה על האש ומתמלאת התרגשות. כמה שעות אחר כך, אני עסוקה בענייני בתוך הבית ופתאום מגיע הרגע הזה שבו הריח מתחיל להתפשט באוויר... עוד לפני שרואים את הבשר, האף כבר יודע. זה ריח של פחמים חמים, של שומן שמטפטף על הגריל ומעלה עשן לבן, של בשר שמתקרמל לאט. זה הריח של על האש !

מסורת ישראלית אמיתית

בואו, אני לא מחדשת לכם שאצלנו הישראלים מנגל הוא לא רק דרך להכין אוכל. הוא סצינה שלמה, אירוע חברתי, לפעמים אפילו סוג של טקס לאומי קטן - אבל בלי פורמליות, בלי כללים, רק עם הרבה צחוק, שיחות קטנות וגדולות ותחושה של יחד וחיבור. אצלנו בחבורה המקומית זאת מסורת שהתפתחה כל פעם בחצר אחרת, כל אחד מביא משהו (אני למשל נחשבת מלכת האורז), מישהו אחר אחראי להביא את הבשר, מישהו על הסלטים, על הבירות והדרינקים, ותמיד יש את זה שמחזיק את המלקחיים ליד המנגל ומרגיש קצת כמו המאסטרו של הערב... ובסוף, בין הריח של הפחמים, הצלחות שמתמלאות, הילד שגונב כנף עוד לפני שמותר, השולחן המבולגן והילדים שמתרוצצים סביב או בועטים בכדור אנחנו תמיד מבינות שהאוכל הוא רק תירוץ להיפגש

הוויכוח הנצחי של המנגל הישראלי

לאחרונה גיליתי שגם בעולם הגרילים והמנגלים, כמו בהרבה דברים בחיים, יש שני מחנות ברורים. כמו מחנה ירדנה מול מחנה עופרה למבוגרים שביננו, או מחנה נועה מול אנה לצעירים יותר - אנשי גריל גז ואנשי מנגל פחמים. אנשי הגז יספרו לכם בהתלהבות על הנוחות של הדלקה מהירה, שליטה מדויקת בעוצמת החום, בלי לחכות ובלי עשן בעיניים. הכול נקי, מסודר ויעיל: פותחים, מדליקים, וכעבור דקות ספורות כבר אפשר להתחיל לעבוד. מנגד עומדים אנשי הפחמים, שמבחינתם אין תחליף לריח של הפחם הלוהט בטמפרטורה המדוייקת, לצליל הבשר שפוגש רשת אמיתית ולתחושה הראשונית הזאת של אש 'חיה'. מבחינתם, זה חלק בלתי נפרד מהקסם - ההדלקה, ההמתנה, העננים הקטנים של עשן. לדעתי האישית, בסוף זה לא באמת משנה אם אתם בצוות הגז או בצוות הפחמים. על האש טוב נמדד באנשים, בצחוקים, בשיחות ובפיתה החמה

האמנות של להאט

אפילו אני יודעת, למנגל טוב לוקח זמן. חשבתי שאולי זאת הסיבה שהוא כל כך אהוב עלינו הישראלים - במדינה שבה הכול זז מהר ובקצב כמעט אימתני, המנגל מכריח אותנו להאט. במנגל אין קיצורי דרך, מחכים שכולם יגיעו, מחכים לפחמים שיתפסו חום כמו שצריך, מחכים לנגלה הראשונה של הבשר, ואז לזו של המתקדמים. כל הטקס הזה בנוי משלבים, וכל שלב לוקח את הזמן שלו - וזמן, במקרה הזה, הוא חלק בלתי נפרד מהחוויה. ובינתיים? מדברים, צוחקים, שותים משהו קר (אני קבוע מכינה קוקטייל קפיירניה עם אחוז אלכוהול משוגע (-:), זורמים עם הרגע, ופשוט נהנים מהביחד

הגיבור האמיתי של המנגל

כשאני חושבת על הגלגול הבא שלי, יש לי 3 שאיפות כמוסות - לדעת לרכב על אופנוע, לדעת לשחק סנוקר ולעשות על האש. סה"כ שאיפות סולידיות, לא? בכל מנגל ישראלי יש דמות אחת מרכזית האחראי על האש, שאליו העיניים שלי נשואות. זה לא תפקיד רשמי, אבל כולם יודעים מי האיש. בדרך כלל הוא עומד ליד הגריל במשך שעות, עם מלקחיים ביד, חצי מרוכז בבשר וחצי מנהל שיחות עם כל מי שעובר לידו. אדם עם סט כללים משלו שיודע בדיוק מתי להפוך. הוא יגיד לך לא לגעת בבשר. והוא תמיד יטען שהפעם הפחמים פחות טובים. סביבו נוצרת מין קהילה קטנה. אנשים באים, מציצים, נותנים עצות שלא ביקשו מהם, וממשיכים הלאה. יש משהו כמעט מהפנט בדמות הזאת- הביטחון, השליטה באש, והיכולת לגרום לכולם להרגיש שהכול תחת שליטה

וכשאני מריחה פחמים באוויר, אני שוב אותה ילדה בשנות ה80 שמבינה שעוד מעט מתחיל משהו טוב... על האש, כמו בחיים - הדברים הכי יפים קורים סביב הביחד!