נסענו ליום בכנרת וגיליתי שלא צריך יותר מזה כדי להיות שוב ילדה

השבוע החלטתי לעשות משהו שאני כמעט לא עושה - לנסוע איתם לבילוי באמצע השבוע. רק אני ושני הבנים, בלי תוכניות מורכבות ובלי רשימות משימות. היה לי ברור שאני רוצה לנסוע לכיוון הכנרת כי יש לי חולשה אמיתית למקום הזה, אולי זו בכלל אשמת 'אבא גנוב'. מאז שראיתי את הסרטים בתור ילדה, הכנרת תמיד הרגישה לי כמו המקום הכי קסום ומלא נשמה בארץ... משהו במים המתוקים, בנוף הירוק שמסביב ובתחושת החופש תמיד מצליח לעשות לי טוב

התלבטנו קצת לאן ללכת - לתפוס זולה על אחד החופים (סוסיתא הוא הפייבוריט שלנו), אקווה כיף (גם אליו חשוב להגיע, נשמור אותו לבילוי הבא) או חוף גיא – בסוף בחרנו להעביר את היום בפארק המים, מקום שאני זוכרת עוד מהילדות שלי. מודה שלפני שהגענו תהיתי ביני לבין עצמי אם הקסם עדיין נשאר. לפעמים חוזרים למקום שאהבת בתור ילדים ומגלים שהזיכרון היה יפה יותר מהמציאות. במקרה הזה קרה בדיוק ההפך. כבר מהרגע שנכנסנו הרגשתי שיש כאן את כל מה שצריך בשביל יום קיץ מוצלח - אווירה טובה, הרבה ירוק מסביב והמון התרגשות של ילדים שמסתכלים על המגלשות וכבר לא מצליחים לעמוד במקום

בלי תחושת עומס, גם בשיא העונה

אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי היה שלא הרגשנו צפיפות, למרות שהגענו באמצע חודש יולי ובשיא החופש הגדול. בדרך כלל אני די חוששת ממקומות עמוסים בתקופה הזאת, אבל כאן המתחם כל כך גדול ומרווח, שפשוט לא מרגישים את כמות האנשים. מצאנו לעצמנו פינה על הדשא עם כיסאות ושמשייה, והיא הפכה לבסיס שלנו לאורך כל היום. בין מגלשה למגלשה חזרנו לשם כדי לשתות, לנשנש אבטיח, לחדש את קרם ההגנה ולנוח כמה דקות בצל לפני שיוצאים שוב לסיבוב הבא. לא הייתה תחושה של לחץ או של מאבק על מקום פנוי, אלא בדיוק ההפך - כל אחד מצא לעצמו את הפינה שלו ויכול היה ליהנות בקצב שלו

יש מקומות שיודעים להתבגר נכון

עוד דבר שממש בלט לי הוא רמת התחזוקה של המקום. פארק המים חוף גיא הוא אתר ותיק, ולמרות זאת הכול נראה מטופח, נקי ומתוחזק ברמה גבוהה מאוד. הדשא ירוק ומסודר, השטחים הציבוריים נעימים, המגלשות נראות מצוין ואפשר להרגיש שמישהו באמת מקפיד על כל פרט. יש מקומות שבהם השנים מתחילות לתת את אותותיהן, פה קילוף, שם סדק - וכאן דווקא מרגיש שהניסיון שנצבר לאורך השנים הפך את המקום לטוב יותר, בלי לוותר על התחזוקה ועל ההשקעה

המגלשה שהוציאה ממני את הילדה שבי

בשלב מסוים הילדים החליטו שנמאס להם לראות אותי רק מצלמת אותם מהצד. ניסיתי להתחמק, אבל זה לא ממש עבד. מצאתי את עצמי מטפסת איתם אל מגלשת הסלאלום הכחולה, ותוך כדי הטיפוס אני כבר מתחילה להתחרט, להילחץ ולדמיין איך יכתבו בעיתון על 'האישה השמנמנה שנתקעה במגלשה' (-: ברגע שהתחלנו לגלוש צרחתי כמעט לכל אורך הדרך, בעוד ששני הבנים - אחד היה לפני ואחד מאחורי- פשוט לא הפסיקו לצחוק עליי... הם נהנו מהמגלשה, אבל נראה לי שהם נהנו אפילו יותר מהתגובה שלי

האדרנלין עושה פלאים למצב הרוח

הקטע המצחיק הוא שאחרי שנרגעתי, פתאום מצאתי את עצמי רוצה לעלות שוב. תוך חמש דקות כבר מצאתי את עצמי עומדת שוב בתור. אם הייתם אומרים לי את זה לפני הגלישה הראשונה, הייתי צוחקת... אבל הריגוש, האדרנלין, הצחוק והתחושה הזאת של 'עשיתי את זה', מצליחים להעלות את מצב הרוח בצורה שקשה להסביר. לפעמים כל מה שצריך כדי להתנתק מהשגרה זה לעשות משהו קטן שמוציא אותך מאזור הנוחות

המקום שבו גם המבוגרים חוזרים לילדות

אולי זו בכלל הייתה התובנה הכי גדולה שלי מהיום הזה. פתאום הסתכלתי סביבי וקלטתי שלא רק הילדים רצים למגלשות. גם ההורים רצים בהתלהבות במדרגות, הלב שלהם דופק קצת יותר מהר רגע לפני הגלישה, וכשמגיעים למטה הם מתפקעים מצחוק בדיוק כמו הילדים שלהם.

גם אני הרגשתי שזה בדיוק מה שהייתי צריכה. לכמה שעות הצלחתי להשתחרר מהטלפון, מהמשימות, מההודעות שלא מפסיקות להגיע, מהרשימות שרצות לי בראש ומהדאגות של המבוגרים. במקום זה מצאתי את עצמי ממהרת להספיק לבריכת הגלים, מתווכחת עם הילדים לאיזו מגלשה נלך קודם, ובשלב מסוים אפילו מושיטה יד לאחד מהם בדיוק כמו שפעם הייתי מחזיקה את היד של חברה לפני שיורדים יחד במגלשה. לרגע קטן חזרתי להיות הילדה ההיא שחיכתה כל השנה לקיץ...