הקלאסיקה שהדהימה אותי כילדה חוזרת ובגדול

יש סרטים שאני לא באמת זוכרת מתי ראיתי בפעם הראשונה, ויש את "גריז", "אישה יפה", "ריקוד מושחת" וכמובן את "קברט" - אותם אני זוכרת מצוין. איפה הייתי, עם מי ראיתי ומה הרגשתי...

הייתי בערך בת עשר, ילדה די תמימה ממושב בצפון, כשהאחיות הגדולות שלי צפו בסרט המיתולוגי עם לייזה מינלי, ואני, שבכלל לא הייתי קהל היעד, התיישבתי לידן ונשארתי פעורת פה

הילדה מהמושב פוגשת את ברלין

בדיעבד, אני חושבת שמה שהימם אותי היה קודם כול העולם שנפתח מולי. הבגדים, האיפור, הריקודים, המועדון, המיניות, החופש, הדמויות הצבעוניות והתחושה שהכול קצת פרוע, קצת אסור וקצת מסוכן. עבור ילדה שגדלה במושב בצפון, במקום שבו חיי הלילה הסתכמו פחות או יותר בלשמוע תנים, לאכול פיצה במגרש ולראות אור דולק אצל השכנים, הקיט קאט קלאב נראה כמו יקום מקביל

אבל היה שם עוד משהו, שגם בגיל עשר, כשבוודאי לא הבנתי את כל הרבדים ההיסטוריים והפוליטיים, הצלחתי להרגיש. מתחת לנוצות, לנצנצים ולשירים הסתתר משהו אפל. משהו מאיים שהלך והתקרב. הסרט הצליח להיות נוצץ ומטריד, מצחיק ועצוב, משוחרר ומחניק כמעט באותו רגע. ולייזה מינלי? מבחינתי היא הייתה יצור שלא ראיתי כמותו קודם - המבט, הקול, התנועות, הביטחון והפגיעות שהתקיימו בה יחד. אי אפשר היה להוריד ממנה את העיניים

למה אנחנו ממשיכים לחזור לקברט?

עם השנים הבנתי כמובן הרבה יותר. הבנתי את ברלין של תחילת שנות ה30, את עליית הנאציזם שמתרחשת ברקע ואת הגאונות שבהצבת מועדון לילה נוצץ מול עולם שהולך ומחשיך. ובעיקר הבנתי למה, כל כך הרבה שנים אחרי שהמחזמר נכתב ואחרי שהסרט הפך לקלאסיקה, ממשיכים ברחבי העולם להעלות עוד ועוד גרסאות של "קברט"

כי מעבר לשירים הנפלאים ולסיפור, יש ביצירה הזאת משהו שלא מפסיק להיות רלוונטי. היא עוסקת באנשים שממשיכים לרקוד בזמן שהמציאות סביבם משתנה, בחופש אישי מול כוחות גדולים ומאיימים, באהבה, בזהות, בהכחשה ובשאלה כמה זמן אפשר להמשיך בחיים כרגיל כשהכתובת כבר נמצאת על הקיר.

קברט בתיאטרון הקאמרי - לא עוד גרסה

וזאת בדיוק הסיבה שכאשר ניגשים להעלות שוב יצירה כל כך מוכרת, הרף גבוה במיוחד. הרי כמעט כולם מכירים לפחות חלק מהשירים, הדימויים והדמויות. כדי להצדיק עוד "קברט", צריך להביא לבמה משהו שהוא מעבר לשחזור יפה של קלאסיקה. ההפקה של קברט בתיאטרון הקאמרי עושה בדיוק את זה. זו הפקה גדולה, יצרית, נועזת ומרשימה, כזאת שלא מתייחסת ליצירה כאל מוצג מוזיאוני אלא מחזירה לה את הדופק. הקיט קאט קלאב מתעורר לחיים עם כל הפיתוי, הצבע, החושניות והאנרגיה שלו, אבל כל הזמן מרגישים גם את הצל שמרחף מעל החגיגה

קאסט שקשה להוריד ממנו את העיניים

והקאסט הוא חלק גדול מהעניין. רן דנקר נכנס לנעליו של המנחה הכריזמטי של הקיט קאט קלאב, נדב נייטס מגלם את קליף, וחני פירסטנברג וליהי טולדנו נכנסות לסירוגין לתפקיד האייקוני והלא פשוט בכלל של סאלי בולס. לצדם ניצבת נבחרת מרשימה שכוללת את לאורה ריבלין ויחד עם להקת השחקנים והרקדנים והתזמורת החיה, נוצרת תחושה שלא באנו רק לראות עוד גרסה של "קברט", אלא להיכנס לכמה שעות לתוך העולם הפרוע, המפתה והמאיים של הקיט קאט קלאב

מחזמר שהוא גם אגרוף בבטן

בעיניי, זה גם מה שהופך את קברט של תיאטרון הקאמרי להרבה יותר מערב של מחזמר מושקע. אפשר ליהנות מהמוזיקה, מהכוריאוגרפיה, מהתלבושות ומהעולם הבימתי המרשים, אבל לצאת מהאולם עם משהו נוסף. מחשבה שממשיכה ללכת איתנו

וזה אולי סוד הקסם של "קברט" כבר כל כך הרבה שנים. הוא מזמין אותנו למסיבה הכי נוצצת בעיר, נותן לנו להתאהב בדמויות, לצחוק, להתרגש ולהיסחף - ואז, כמעט בלי שנשים לב, מכבה לאט את האורות.

עברו הרבה מאוד שנים מאז אותה ילדה בת עשר שישבה ליד האחיות הגדולות שלה ובהתה בלייזה מינלי בפה פעור. היום אני כבר מבינה הרבה יותר ממה שראיתי אז. אבל מול קברט בתיאטרון הקאמרי התחושה הבסיסית נשארת דומה: העיניים רוצות להמשיך להסתכל, הלב נסחף אחרי המוזיקה - ובבטן כבר מרגישים שמשהו גדול ומאיים עומד לקרות