כשהתשוקה הופכת למסוכנת

אני זוכרת היטב את הפעם הראשונה שראיתי את הסרט חשמלית ושמה תשוקה. הייתי בגיל ההתבגרות, וצפיתי בו יחד עם כמה חברות. לא הגענו אליו בגלל מרלון ברנדו פשוט נמשכנו למילה אחת בשם: "תשוקה"... היינו חבורה של נערות מתבגרות, והמילה הזאת נשמעה לנו מסתורית, נועזת ובעיקר מבטיחה מאוד. לא באמת ידענו מה עומד מאחורי השם, אבל היינו משוכנעות שאנחנו עומדות לצפות באיזה סיפור אהבה לוהט שאולי בכלל אסור לנו לראות

ובכן, קיבלנו תשוקה. רק ממש לא בצורה שדמיינו. כי "חשמלית ושמה תשוקה" היא יצירה על תשוקה, אבל מהסוג המסוכן, המסובך והכואב שלה. תשוקה שמתערבבת בכוח, באלימות, בקנאה, בבדידות, בפחד ובצורך כמעט נואש שמישהו יראה אותנו ויאהב אותנו. אני לא בטוחה שבאותו גיל הבנתי את כל מה שהסרט הניח בפניי, אבל אני זוכרת את התחושה. משהו בו היה חם ומחניק, כמעט קלסטרופובי. הרגשתי שאני צופה באנשים שכל אחד מהם רוצה משהו בעוצמה כל כך גדולה, עד שהרצונות שלהם מתחילים להתנגש ולרסק זה את זה

הרבה יותר מסיפור על תשוקה

במרכז המחזה האלמותי של טנסי ויליאמס עומדת בלאנש דובואה, שמגיעה לביתה של אחותה הצעירה סטלה לאחר שאיבדה את ביתה ואת מקום עבודתה. היא מחפשת מקום להיאחז בו, אולי אפילו הזדמנות להתחיל מחדש, אבל מהר מאוד מגלה שהמציאות שמחכה לה רחוקה מאוד מהעולם שהיא מנסה לשמר לעצמה. סטלה חיה בדירה צפופה ומתפוררת עם בעלה סטנלי, גבר מחוספס, יצרי ואלים. מהרגע שבלאנש וסטנלי נפגשים, ברור שהשניים האלה לא יכולים באמת להתקיים באותו חלל. היא מייצגת עולם של פנטזיה, נימוסים, זיכרונות והעמדת פנים; הוא כוח פיזי, ישירות ויצר. ככל שהמפגש ביניהם מתעצם, הסודות של בלאנש מתחילים לצוף והקרקע מתחת לרגליה הולכת ונשמטת

איך יצירה כל כך ישנה עדיין מרגישה כל כך חיה?

וזה הדבר המדהים ביותר בחשמלית ושמה תשוקה של הקאמרי. המחזה נכתב לפני עשרות שנים, אבל קשה להרגיש שמדובר ביצירה ששייכת לעבר. מערכות יחסים הרסניות, יחסי כוח, מיניות, אלימות, בדידות, הפחד להיות שונים והצורך להשתייך - כל אלה עדיין נמצאים כאן. בעיניי, זה גם ההבדל בין קלאסיקה שאנחנו ממשיכים להעלות מתוך כבוד לבין קלאסיקה שאנחנו ממשיכים להעלות כי אנחנו עדיין צריכים אותה. "חשמלית ושמה תשוקה" שייכת לחלוטין לסוג השני. העיבוד של תיאטרון הקאמרי מחזיר את היצירה לבמה ומדגיש בדיוק את המקומות האלה: את הזרות והשונות, את הצורך האנושי להיות שייך ואת המחיר הכבד שאנחנו עלולים לשלם כשאין לנו באמת מקום בטוח להיות בו

קרן מור נכנסת לעולמה של בלאנש

ויש כמובן את בלאנש. זה מסוג התפקידים ששחקניות יכולות לחלום עליהם - וגם לפחד מהם. כי בלאנש היא לא דמות שאפשר לסכם במילה אחת. היא מעצבנת ומעוררת חמלה, מתנשאת ושברירית, מניפולטיבית ופגיעה, מצחיקה לרגע ומכאיבה רגע אחר כך. יש משהו מסקרן במיוחד בלראות שחקנית כמו קרן מור בתוך דמות שכל כולה סתירות. בלאנש זקוקה מצד אחד לגרנדיוזיות, לתיאטרליות ולפנטזיה, ומצד שני לרגעים שבהם כל המסכות נופלות ונשארת מולנו אישה פגיעה להחריד. תגובות קהל עדכניות להפקה מדגישות במיוחד את המשחק ואת הופעתה של מור

הצגה שלא אמורה להשאיר אותנו רגועים

אני אוהבת הצגות שלא מאפשרות לי להישען לאחור ולהרגיש נוח מדי. כמו כל יצירה של טרנטינו, כאלה שמכניסות אותי לתוך סיטואציה שאני אולי מעדיפה להסתכל עליה מרחוק, אבל לא נותנות לי את האפשרות הזאת.

חשמלית ושמה תשוקה של תיאטרון הקאמרי היא בדיוק חומר כזה. זו לא דרמה שמבקשת רק לספר סיפור. היא מכניסה אותנו לתוך דירה קטנה שבה היצרים הולכים וגועשים, הגבולות הולכים ונפרצים והעבר מסרב להישאר במקום שבו ניסינו לקבור אותו. ואולי בגלל זה אני עדיין זוכרת את אותו ערב בגיל ההתבגרות. אנחנו הגענו לסרט בגלל מילה אחת שנשמעה לנו אז נורא מסקרנת, טנסי ויליאמס לימד אותנו שיש לה הרבה יותר מפנים ממה שדמיינו. והיום, כש"חשמלית ושמה תשוקה" מקבלת חיים חדשים על הבמה של הקאמרי, אני חושבת שזה בדיוק מה שהופך אותה לקלאסיקה אמיתית: אנחנו משתנים, מתבגרים ומבינים הרבה יותר - אבל החשמלית ממשיכה לנסוע, והתשוקה עדיין מסוכנת בדיוק כפי שהייתה אז...