הילדה שרצתה להיות ליא קניג

כשהייתי ילדה הייתה לי תקופה שהייתי משוכנעת שכשאהיה גדולה אהיה שחקנית. לא סתם משוכנעת - אפילו נרשמתי לחוג דרמה במתנ"ס בכפר תבור, שזה מבחינתי היה כבר צעד די רשמי בדרך לקריירה על הבמות. אני זוכרת את ההתרגשות מהאפשרות להיות לרגע מישהי אחרת, להיכנס לדמות, לעמוד מול אנשים ולספר סיפור. וכמו לכל ילדה עם חלום קצת גדול מהחיים, גם לי היו הדמויות שהסתכלתי עליהן וחשבתי: ככה אני רוצה להיות

ליא קניג והקסם שלא ידעתי להסביר

אחת מהן הייתה ליא קניג. כילדה, כמובן, לא ידעתי לדבר על טכניקת משחק, נוכחות בימתית או על עשרות שנות קריירה. לא הכרתי את כל המילים שבהן אנחנו המבוגרים משתמשים כדי להסביר למה שחקנית מסוימת היא גדולה. ידעתי משהו הרבה יותר פשוט: כשהיא הופיעה, הסתכלתי עליה. היה בה משהו שתפס אותי. היא הייתה מצחיקה בלי להתאמץ להיות מצחיקה, דרמטית בלי להרגיש מוגזמת, ובעיקר הייתה לה נוכחות שאי אפשר היה להתעלם ממנה. בשביל הילדה שהייתי, ליא קניג ייצגה את הקסם של עולם התיאטרון כולו - את האפשרות לעלות לבמה, להפוך למישהי אחרת ובכל זאת להביא לתוכה כל כך הרבה מעצמך. היא הייתה בשבילי ההוכחה ששחקנית לא חייבת להיות נסיכה מהאגדות כדי שאי אפשר יהיה להוריד ממנה את העיניים. מספיק שיהיה בה משהו אמיתי.

אני לא הפכתי לשחקנית, אבל הסיפורים נשארו

עם השנים החלום הזה נגוז. חוג הדרמה נשאר זיכרון ילדות מתוק ואני התפתחתי לכיוונים אחרים. איכשהו, במקום לעמוד על הבמה ולספר סיפורים של אחרים, מצאתי את עצמי מספרת סיפורים בדרך אחרת - למשל בכתיבת השורות האלה. אבל ליא קניג נשארה אצלי חקוקה בלב בתור אחת מאותן דמויות של הילדות שלא באמת נעלמות. קצת כמו מורה שאמרה לך פעם משפט שאת עדיין זוכרת, או שיר שמספיקות ממנו שתי שניות כדי להחזיר אותך עשרות שנים אחורה. מבחינתי היא תמיד תהיה קשורה לילדה ההיא מכפר תבור, שעמדה בחוג דרמה ודמיינה שאולי יום אחד גם היא תעלה על במה אמיתית. וזאת בדיוק הסיבה שהמפגש איתה היום בהצגה מרציפנים מרגיש עבורי קצת אחרת

כשהמשפחה עולה על הבמה

מרציפנים של הבימה היא קומדיה משפחתית שמביאה אל הבמה בדיוק את החומרים שמהם נוצרים החיים עצמם: יחסים בין בני משפחה, מטענים שנאספו במשך השנים, סודות, זיכרונות, אהבות ישנות וכל אותם חשבונות שאנחנו משוכנעים שכבר סגרנו - עד שמישהו פותח אותם מחדש. יש משהו מאוד מתאים בכך שליא קניג נמצאת בלב הצגה כזאת. הרי כדי להחזיק סיפור משפחתי צריך הרבה יותר מתזמון קומי טוב. צריך לדעת לעבור ברגע אחד בין צחוק לכאב, בין משפט שנזרק כבדרך אגב לרגע שחושף עולם שלם. וקניג מביאה איתה לבמה לא רק ניסיון עצום, אלא את אותה נוכחות שאני זוכרת עוד מהילדות

לצחוק, אבל לזהות גם את עצמנו

אחד הדברים שאני אוהבת בקומדיות משפחתיות הוא שאנחנו יכולים לשבת באולם ולצחוק על המשפחה שעל הבמה, בזמן שבתוך הראש עוברת לנו המחשבה: רגע, זה קצת מזכיר את המשפחה שלי. כי בכל משפחה יש תפקידים שכמעט נקבעו מראש. זאת שתמיד אומרת את מה שכולם חושבים, זה שמנסה לשמור על השקט, ההוא שעדיין סוחב משהו שקרה לפני עשרים שנה, ומישהו שתמיד מצליח, דווקא ברגע הכי פחות מתאים, לפתוח נושא שאף אחד לא רצה לפתוח. מרציפנים משחקת בדיוק במגרש הזה - המקום שבו משפחה יכולה להיות הדבר הכי מצחיק בעולם וגם הדבר שהכי מצליח ללחוץ לנו על הנקודות הרגישות

ויש גם משהו יפה בלסגור מעגל

אני כבר לא הילדה שחולמת להיות שחקנית. היום אני אפילו שמחה שהחיים לקחו אותי למקומות אחרים. אבל יש משהו מרגש בלראות על הבמה אישה שהייתה חלק מהדמיון שלי אז, ועדיין לראות בה את אותו הדבר שמשך אותי אליה מלכתחילה. ליא קניג מייצגת עבורי משהו שהוא הרבה מעבר לשחקנית אהובה. היא מייצגת התמדה, אהבה למקצוע, ובעיקר את היכולת להמשיך לעלות על במה ולגרום לקהל להסתכל, להקשיב, לצחוק ולהתרגש - גם אחרי קריירה של עשרות שנים

וזאת סיבה בפני עצמה ללכת לראות את "מרציפנים". בשביל הסיפור, בשביל הצחוק, בשביל המשפחה המטורללת שעל הבמה - ובשביל הזדמנות לראות מקרוב אגדה ישראלית שעדיין עושה את מה שהיא יודעת לעשות כל כך טוב