הרבה יותר מנוצות ונצנצים: פריסילה מלכת המדבר מגיעה לבמה

יש יצירות שאנחנו פוגשים בגיל צעיר והן נשארות איתנו גם עשרות שנים אחר כך. אצלי, אם להיות כנה, היצירה הקולנועית שהכי נחקקה בילדות הייתה בכלל "אבא גנוב", שראיתי עם אמא שלי בקולנוע יד שטרית המיתולוגי בטבריה. כנראה שבכל זאת צריך לתת לזמן ולהתבגרות לעשות את שלהם, ולמזלי עם השנים גם הטעם שלי התעצב והעולם התרבותי שלי התרחב. ואז, בשנות הנעורים, הגיעה פריסילה מלכת המדבר. אני זוכרת היטב את הבאזז המטורף שהיה סביב הסרט בשנות ה90. דיברו עליו, כתבו עליו, התמונות הצבעוניות והדמויות הבלתי נשכחות שלו היו בכל מקום, והוא הרגיש לי אז כמעט כמו משהו שהגיע מכוכב אחר. בדיעבד אני מבינה שלא רק הסרט היה יוצא דופן - גם אני הייתי בדיוק בגיל שבו משהו כזה יכול לפתוח פתאום חלון לעולם שלם שלא הכרתי

ועכשיו, כשהסיפור הזה מגיע אל הבמה כמחזמר נוצץ ומרהיב של תאטרון הבימה, יש משהו מסקרן במיוחד במפגש המחודש איתו. כי מעבר לנוצות, לפאות, לתלבושות, להומור ולמוזיקה - "פריסילה מלכת המדבר" הוא סיפור על אנשים, על חברות, על זהות ועל הרצון הבסיסי להיות מי שאנחנו, בלי להתנצל

שלוש דמויות, אוטובוס אחד ומסע שהוא הרבה יותר מנסיעה

במרכז העלילה נמצאות שלוש דמויות מעולם הדראג והבמה שיוצאות למסע באוטובוס שקיבל את השם פריסילה, בדרך מסידני אל אליס ספרינגס שבמרכז אוסטרליה. מה שמתחיל כנסיעה לצורך הופעה הופך למסע הרבה יותר אישי, מצחיק, פרוע ולעיתים גם כואב. בדרך הן פוגשות אנשים שונים, תגובות שונות ולא מעט דעות קדומות, ולצד הרגעים המצחיקים והצבעוניים, הסיפור נוגע גם בבדידות, במשפחה, בקבלה ובמחיר שאנשים משלמים לפעמים רק משום שהם מעזים להיות שונים מהתבנית שהחברה סימנה עבורם. וזה אולי היופי של פריסילה: מצד אחד חגיגה ראוותנית, מצחיקה ומלאת צבע, ומצד שני מסע פנימי של זהות, חברות והחיפוש אחר מקום שבו אפשר פשוט להיות מי שאתה

הנופים שגרמו לי לרצות להגיע לאוסטרליה

אומנם פחות רלוונטי לגרסה הבימתית של הבימה, אבל אי אפשר מבחינתי לדבר על המסע הזה בלי לדבר על אוסטרליה עצמה. הסרט מלא בפריימים מטורפים של כבישים שנמתחים עד האופק, מרחבים אינסופיים ונופי מדבר עצומים, ובשביל נערה מהגליל הם נראו כמעט לא מציאותיים. לימים, כשיצאתי לטיול הגדול ובחרתי דווקא באוסטרליה, אני חושבת של"פריסילה מלכת המדבר" היה חלק בהחלטה הזאת. משהו בנופים האלה נחקק לי בראש הרבה לפני שידעתי שיום אחד אגיע לשם בעצמי. רציתי לראות בעיניים את אותם מרחבים עצומים שהסרט הכניס לי לראש כנערה, וכשהגעתי לשם גיליתי שהם באמת היו בדיוק כמו שדמיינתי - ואפילו יותר

בתור נערה מהפריפריה, זה היה עולם שלא הכרתי

אני זוכרת את הסרט בעיקר דרך העיניים של הנערה שהייתי אז. צריך לזכור שאנחנו מדברים על שנות ה90, כן?. השיח על הכלה, זהות וקבלת השונה היה במקום אחר לחלוטין מזה שאנחנו מכירים היום. בטח עבור נערה שגדלה בפריפריה ולא באמת הייתה חשופה בחיי היום יום לדמויות ולעולמות כאלה.

למדתי אמנם בכדורי המיתולוגי, מקום שהייתה בו רב תרבותיות אמיתית. הגיעו אליו תלמידים מרקעים שונים, מיישובים שונים ומחברות שונות, וזה בהחלט פתח עבורי את העולם. אבל "פריסילה מלכת המדבר" לקח את זה למקום אחר לגמרי. פתאום נזרקתי, דרך המסך, לתוך עולם שלא הכרתי: מוחצן, צבעוני, נועז, מלא בדמויות שלא ניסו להקטין את עצמן כדי להתאים לסביבה. אני חושבת שזו אחת הסיבות שהסרט היה עבורי כל כך סנסציוני אז. היום אולי קשה להבין עד כמה עצם הנראות הזאת הייתה יוצאת דופן. בשבילי זו הייתה ממש הצצה דרך חריץ בדלת לעולם שלא ידעתי שקיים

ואז מגיעה המוזיקה

קשה לדמיין את "פריסילה מלכת המדבר" בלי המוזיקה. זה מחזמר שמגיע עם ארסנל של להיטי פופ ודיסקו שמלכתחילה כמעט בלתי אפשרי לשבת מולם בשקט. המוזיקה כאן מתאימה בדיוק לרוח של הסיפור - גדולה, משוחררת, לפעמים מוגזמת בכוונה ובעיקר כזאת שלא מבקשת רשות לתפוס מקום. יחד עם התלבושות והכוריאוגרפיה היא הופכת את הסיפור לחוויה שקשה להישאר אדישים אליה. יש גם משהו יפה בכך שחלק מהשירים האלה, שנשמעים לכאורה כמו להיטי מסיבה טהורים, מקבלים בתוך העלילה משמעות אחרת. פתאום "I Will Survive" הוא לא רק שיר שכולנו מכירים, אלא כמעט הצהרת כוונות...

הרבה נוצות, אבל לא רק

קל מאוד למכור את "פריסילה מלכת המדבר" דרך הוויזואליה. הרי מדובר בעולם של דראג, תלבושות מוגזמות, עקבים, צבע, נצנצים ואוטובוס שחוצה את המדבר האוסטרלי. אבל בעיניי, אם נשארים רק עם הנוצות מפספסים את החלק המעניין באמת. מתחת לכל השואו נמצא סיפור על שייכות. על אנשים שמחפשים מקום שבו יוכלו להרגיש רצויים, על חברות שנבנית דווקא בדרך ועל משפחה שלא תמיד נראית כפי שלימדו אותנו שהיא אמורה להיראות. ואולי זו גם הסיבה ש"פריסילה" מצליחה להמשיך לעבוד עשרות שנים אחרי שהסרט יצא. העולם השתנה מאוד מאז 1994, והשיח השתנה יחד איתו, אבל הצורך להרגיש שמקבלים אותנו כפי שאנחנו כנראה לא השתנה בכלל

לפגוש שוב את פריסילה, הפעם מהכיסא בתיאטרון

מבחינתי יש משהו כמעט מעגלי בלראות היום את "פריסילה מלכת המדבר" על הבמה. הנערה מהפריפריה שפגשה בסרט עולם שנראה לה אז רחוק, נועז וכמעט בלתי נתפס, פוגשת אותו שוב כאישה בוגרת, בתקופה אחרת ובחברה אחרת. והפעם אני יכולה לראות מעבר לסנסציה שהרגשתי אז. להבין שמתחת לצבעוניות המטורפת היה שם כבר מההתחלה מסר פשוט מאוד: העולם הרבה יותר מעניין כשיש בו מקום ליותר מסוג אחד של אנשים. ובמקרה של "פריסילה מלכת המדבר", המסר הזה מגיע עטוף בהרבה מאוד מוזיקה, הומור, נוצות ונצנצים

לכרטיסים בהנחה שווה להצגה פריסילה מלכת המדבר ומגוון הצגות תיאטרון הבימה כנסו לאתר קופונופש פלוס והזמינו אונליין כולל הבטחת מקום ישיבה