מה נשאר מהחלומות של גיל 16?

אני זוכרת את עצמי כנערה, במושב המנומנם שלי בגליל, רוקמת בראש חיים שלמים שעוד בכלל לא התחילו. איפה אגור, במה אעבוד, במי אתאהב, עם מי אחיה, איך ייראה הבית שלי ואיזו אישה אהיה כשאהיה 'גדולה'. בגיל הזה הרי הכול עוד פתוח, והחלומות בהתאם- גדולים, צבעוניים ולא ממש כפופים למגבלות כמו כסף, פרנסה, נסיבות או סתם החיים עצמם. מהמושב הקטן והשקט שלי יכולתי לדמיין כמעט הכול, ובעיקר הייתי בטוחה שהחיים איכשהו יסתדרו פחות או יותר לפי התסריט שכבר כתבתי להם בראש

ומה קרה לחיים שדמיינתי?

שלא ישתמע מכאן לרגע שאני מסתכלת היום על החיים שלי בתחושת החמצה. להפך. יש לי זוגיות מדהימה, קריירה שמספקת אותי ואני חיה במושב שמבחינתי הוא היפה בעולם - ובמובנים רבים, קיבלתי דברים שאותה נערה בכלל לא ידעה לחלום עליהם. ובכל זאת, מדי פעם אני נזכרת בחלומות של אז - הגדולים, המוגזמים לפעמים, ובפער שבינם לבין המסלול שהחיים באמת לקחו אותי אליו. לא מתוך חרטה, אלא יותר בסקרנות כלפי הנערה ההיא וכל מה שהייתה בטוחה שעוד מחכה לה.

מניחה שכולנו עושים את זה לפעמים. מסתכלים על החיים שבנינו ונזכרים לרגע בחיים שפעם דמיינו שנבנה. חלק מהחלומות התגשמו, אחרים השתנו, חלקם איבדו בדרך כל משמעות ויש גם כאלה שנשארו איפשהו מאחור. וזאת בדיוק אחת הסיבות שהסיפור של ההצגה הנערה מהדואר תפס אותי. כי מאחורי העלילה, התקופה והדמויות מסתתרת שאלה מאוד אנושית: מה קורה כשהמציאות שבה אנחנו חיים רחוקה מהחיים שפעם דמיינו לעצמנו - ועד כמה רחוק נהיה מוכנים ללכת כדי לצמצם את הפער?

נערה אחת שרוצה הרבה יותר

במרכז ההצגה של תיאטרון הבימה עומדת כריסטינה, צעירה שחיה בתוך מציאות אפורה ומצומצמת אבל מסרבת לוותר על הרצון לחיים אחרים. היא עובדת בדואר, מוקפת בשגרה שלא בהכרח מבטיחה לה את העתיד שעליו היא חולמת, ובכל זאת ממשיכה להשתוקק לאהבה, לביטחון ולמשהו גדול יותר ממה שיש לה כרגע. וכאן, בעיניי, נמצא הקסם של הדמות הזאת. קל מאוד להסתכל על אדם מבחוץ ולחשוב שהוא צריך פשוט להשלים עם מה שיש. להיות מציאותי. להנמיך ציפיות. אבל הרבה יותר מעניין לראות מישהו שמסרב לעשות את זה. כריסטינה רוצה יותר. והשאלה היא כמובן מה היא תהיה מוכנה לעשות כדי להשיג את ה"יותר" הזה

כמה רחוק הולכים בשביל חלום?

אני אוהבת סיפורים שלא מחלקים את העולם בצורה מסודרת לאנשים טובים ורעים. החיים הרי כמעט אף פעם לא עובדים ככה. אנחנו עושים בחירות מתוך פחד, אהבה, צורך, שאפתנות, בדידות ולפעמים פשוט מתוך רצון נואש לשנות את המקום שבו אנחנו נמצאים הנערה מהדואר משחקת בדיוק באזור האפור הזה. ככל שהסיפור מתקדם, החלום על חיים אחרים כבר אינו רק פנטזיה תמימה. הוא מתחיל לדרוש החלטות, מחירים ובחירות. וכאן גם אנחנו כצופים נאלצים לשאול את עצמנו עד כמה רחוק היינו מוכנים ללכת אילו הרגשנו שהחיים שאנחנו באמת רוצים נמצאים ממש מעבר לפינה

סיפור ישן שמרגיש מאוד עכשווי

אחד הדברים היפים בעיניי בתיאטרון הוא היכולת לקחת סיפור שנכתב בתקופה אחרת לחלוטין ולגלות שאנחנו עדיין מזהים בו את עצמנו. העולם השתנה, כמובן. האפשרויות שלנו גדולות יותר, נשים חיות ופועלות בתוך מציאות שונה מאוד מזו שבה נכתבה היצירה, ובכל זאת התחושות הבסיסיות כמעט לא השתנו.

גם היום אנחנו מסתכלים לצדדים ומשווים. גם היום אנחנו רוצים להתקדם. גם היום כסף וביטחון משפיעים על מערכות יחסים, וגם היום אנשים יכולים למצוא את עצמם לכודים בתוך חיים שלא נראים בכלל כמו אלה שתכננו לעצמם.

בגלל זה "הנערה מהדואר" לא מרגישה כמו סיפור ששייך לעולם שנעלם. מתחת לתפאורה ולתקופה מסתתרים רגשות שאנחנו מכירים מצוין.

בין אהבה למציאות

וכמובן, יש כאן גם אהבה. אבל לא מהסוג המסודר והמתקתק שבו שני אנשים נפגשים, מתאהבים ומכאן הכול מסתדר. האהבה ב"הנערה מהדואר" פוגשת כסף, מעמד, שאיפות ופחד מהעתיד. בדיוק אותם דברים שאנחנו מעדיפים לפעמים להשאיר מחוץ לסיפורים רומנטיים, למרות שבחיים האמיתיים הם יושבים איתנו בתוך מערכת היחסים. וזה מה שהופך את הסיפור למעניין הרבה יותר. כי השאלה היא לא רק במי אנחנו מתאהבים, אלא אילו חיים אנחנו רוצים לעצמנו - ומה קורה כאשר שני הדברים האלה לא מסתדרים בדיוק באותו כיוון.

אולי החלומות פשוט משנים צורה

ככל שאני מתבגרת אני מבינה שלא כל חלום שלא התגשם הוא בהכרח חלום שנכשל. לפעמים אנחנו פשוט משתנים. הדברים שרציתי בגיל 20 לא בהכרח מתאימים לאישה שאני בגיל אוטוטו 45, ולפעמים דווקא המסלול שלא תכננתי הוביל אותי למקומות שלא ידעתי אפילו לבקש לעצמי. אבל הרצון לחיים טובים יותר כנראה אף פעם לא באמת נעלם. וזה בדיוק המקום שבו "הנערה מהדואר" תפסה אותי: לא רק כסיפור על אישה צעירה שרוצה לשנות את גורלה, אלא כתזכורת לכל אותם חלומות שאנחנו סוחבים איתנו - אלה שהגשמנו, אלה שוויתרנו עליהם ואלה שאולי עדיין מחכים להזדמנות שלהם.

מאחורי הסיפור של כריסטינה מסתתרת שאלה פשוטה מאוד, ואולי גם קצת מפחידה: אם החיים שחלמנו עליהם עדיין נמצאים שם בחוץ - כמה רחוק נהיה מוכנים ללכת כדי להגיע אליהם?