כשהכול מותר: החבדניקים עולים על הבמה בלי פילטרים

אני לגמרי מהסוג שלא מפחד לצחוק על שום דבר. וכשאני אומרת שום דבר - אני מתכוונת להכול. מבחינתי, דווקא המקומות שאנחנו קצת חוששים לגעת בהם הם אלה שמייצרים לפעמים את ההומור הכי טוב. אני תמיד אעדיף סרטים והצגות שלא הולכים על בטוח, כאלה שמעזים להיות חצופים, בוטים לפעמים, להגיד את הדבר שאסור להגיד ולגרום לי לצחוק ובאותה נשימה לחשוב לעצמי - רגע, הם באמת אמרו את זה עכשיו? לשמחתי, גם הפרטנר שלי בנוי בדיוק מאותו חומר, ולפעמים אפילו לוקח את זה צעד אחד רחוק יותר ממני. כך שכשאנחנו בוחרים הצגה, הסיכוי שלנו ללכת על משהו מנומס, מעודן וזהיר די נמוך. תנו לנו משהו נועז, חסר מעצורים וקצת על הקצה - וכבר התחלתם טוב

החבדניקים של תיאטרון הקאמרי שייכת לגמרי לסוג הזה. זה מחזמר גדול, צבעוני, חצוף במידה הנכונה, ובעיקר כזה שלא מפחד לצחוק כמעט על הכול - דתיים, חילונים, תל אביבים, שידוכים, משפחה, זוגיות ואפילו על כמה מהנושאים שאנחנו בדרך כלל נזהרים מאוד כשאנחנו מדברים עליהם.

ואולי דווקא בגלל זה הוא עובד כל כך טוב. כי מאחורי כל הצבע, המוזיקה והבדיחות מסתתר סיפור על שני אנשים שיוצאים לחפש דבר אחד, ומגלים בדרך דברים אחרים לגמרי על עצמם

שני אחים, שידוך אחד והרבה מאוד צרות

במרכז "החבדניקים" נמצאים יהודה וחיים, תאומים בני 23 מכפר חב"ד. יהודה הוא גאון בתורה, ואילו חיים - כפי שמתארת אותו ההצגה בחיבה ובהומור - "לא גאון ובטח שלא בתורה". הגיע זמנם למצוא שידוך, וכך מתחיל מסע שלוקח אותם מהמקום המוכר והמוגן שלהם אל שדכנית רבת מוניטין בשכונה מפוקפקת בשולי תל אביב

אלא שמהר מאוד מתברר ששום דבר במסע הזה לא עומד להתנהל לפי התוכנית. השניים מסתבכים עם מנשה, ראש משפחת פשע ובעל מועדון חשפנות, ומכאן העלילה דוהרת לתוך מערבולת של פיתויים, מפגשים בלתי צפויים וסיטואציות שהמרחק בינן לבין כפר חב"ד גדול הרבה יותר מהמרחק הגיאוגרפי

ההתנגשות בין העולמות היא רק ההתחלה

קל היה להפוך סיפור כזה לבדיחה אחת ארוכה על חרדים שמגיעים לתל אביב, אבל "החבדניקים" מנסה לעשות משהו רחב יותר. המפגש בין העולמות מספק כמובן המון חומר קומי, אבל ככל שהעלילה מתקדמת מתברר שגם הדמויות עצמן עוברות מסע. ובתוך כל הצחוק נמצאות גם שאלות מוכרות מאוד: עד כמה אנחנו חיים לפי מה שהסביבה מצפה מאיתנו? מה קורה כשהחיים שאנחנו אמורים לרצות אינם בהכרח החיים שאנחנו רוצים? ואיך מגיבים כשאהבה, אמונה וזהות לא מסתדרות בצורה מסודרת בתוך הקופסאות שהכנו להן? בתור זוג שחי בחטא ללא נישואים, למרות שהגעתי מבית יחסית מסורתי – מאוד הזדהינו שנינו עם הדילמות שמציף המחזמר... זה הזכיר לי סצינה אלמותית מחיינו, שהודענו לאבא שלי (נין של רב גדול) שאני בהריון עם בן, והוא ענה שהוא בולע את הצפרדע שלא התחתנו אבל בבקשה בבקשה שלא נדלג על ברית...

מחזמר שלא מסתפק בכמה שירים בין הסצנות

אם כבר מחזמר - אז עד הסוף. החבדניקים היא הפקה גדולה עם עשרות שחקנים, רקדנים וזמרים ועם תזמורת המהפכה בניצוחו של רועי אופנהיים. את המוזיקה כתב אלעד פרץ, ועל הבמה מופיעים בין היתר עופרי ביטרמן, רפאל עבאס, טלי אורן, אוראל צברי, יניב סויסה ודניאל סטיופין, בחלק מהתפקידים ברוטציה עם שחקנים נוספים. וזה משמעותי, כי כאן המוזיקה אינה רק קישוט לעלילה. כל העסק בנוי כשואו: תנועה, קצב, שירים, תלבושות והמון אנרגיה

מצחיקה, חצופה ולא ממש מתנצלת

אחד הדברים הבולטים ב"החבדניקים" הוא שהיא לא מנסה להיות מחזמר מנומס. יש בה הומור בוטה לפרקים, רמיזות מיניות, סטריאוטיפים שנזרקים לאוויר בכוונה והרבה משחק עם הגבול שבין אמונה, מסורת והעולם החילוני. אבל דווקא החוצפה הזאת מעניקה לה חלק גדול מהאופי שלה - בדיוק האופי שאני נמשכת אליו... היא לא מעבירה ערב שלם על קצות האצבעות בניסיון לא להרגיז אף אחד. היא צוחקת, מגזימה, מותחת את הדמויות עד הקצה - ואז, ברגעים הנכונים, מאפשרת להן להיות גם אנושיות

מתחת לכל הרעש, יש כאן סיפור על אנשים

אפשר להגיע להחבדניקים בשביל הצחוקים, השירים והשואו הגדול - ויש ממנו בשפע. אבל נדמה לי שהסיבה שהמחזמר ממשיך לרוץ כבר כמה שנים היא שיש מתחת לכל אלה גם משהו שקל להתחבר אליו. כי בסופו של דבר, יהודה וחיים יוצאים לחפש שידוך, אבל הסיפור שלהם עוסק בשאלה הרבה יותר רחבה: האם אנחנו מסוגלים לפגוש אדם ששונה מאיתנו בלי להחליט מראש מי הוא ומה הוא אמור להיות? החבדניקים לוקחת את השאלה הזאת, עוטפת אותה בתזמורת, ריקודים, בדיחות והרבה מאוד חוצפה ישראלית - והופכת אותה לערב תיאטרון שקשה להישאר אדישים אליו