כשהגבול בין אמת לאשליה מיטשטש

אני בן אדם שאוהב ודאות. בעצם, אוהבת זו כנראה מילה קצת עדינה מדי - אני ממש זקוקה לה. הדוגמה שהכי טוב ממחישה עד כמה היא מתחילת הקשר שלי עם מי שהיום הוא בן זוגי. לכבוד יום ההולדת שלי הוא החליט לארגן לי מסיבת הפתעה, ובמקרה נתקלתי בהודעת וואטס אפ שחשפה את התוכנית. אדם אחר אולי היה מעמיד פנים שלא ראה, זורם עם ההפתעה ונותן לכולם ליהנות מהרגע. אני? פוצצתי את כל העסק. פשוט הודעתי שאני יודעת, לתדהמתו ולתדהמת כל המוזמנים שכבר היו בסוד העניינים והודעתי לכולם שהמסיבה מבוטלת. עד כדי כך קשה לי עם חוסר ודאות: אני אוהבת לדעת מה עומד לקרות, להתכונן, להבין איפה אני עומדת ולהרגיש שיש לי שליטה על הסיטואציה. כשהשליטה הזאת נלקחת ממני, אפילו אם הכוונות הכי טובות בעולם, אני פשוט מבועתת.

עם השנים גיליתי שגם האנשים שאנחנו הכי קרובים אליהם יכולים להפתיע אותנו. שלכל אחד יש עולם פנימי שלם שאנחנו רואים ממנו רק חלק, ושלא פעם אנחנו בטוחים שאנחנו יודעים בדיוק מה קרה, מי צדק, מי טעה ומה הסיפור - כשבפועל אנחנו מחזיקים רק גרסה אחת שלו. וזה בדיוק המקום שבו האשליה של תיאטרון הקאמרי מתחילה לשחק איתנו

כשאבא יוצא לחפש את הבן שלו

במרכז "האשליה", מחזהו של פייר קורניי, עומד אב שמחפש אחר בנו, שאותו לא ראה במשך שנים. החיפוש מוביל אותו אל קוסם מסתורי, שמאפשר לו להציץ בחייו של הבן ולגלות מה עלה בגורלו. לכאורה, הוא מקבל בדיוק את מה שהוא רוצה: תשובות. אלא שמהר מאוד מתברר שהגבול בין מה שהוא רואה לבין מה שבאמת קורה הרבה פחות ברור מכפי שנדמה. וככל שהסיפור מתקדם, גם אנחנו בקהל מתחילים לפקפק במה שמונח מול העיניים שלנו. מה אמיתי? מה מומצא? ומה אם דווקא הדבר שאנחנו משוכנעים שראינו הוא רק חלק מהתמונה?

הרי כולנו קצת מספרים לעצמנו סיפורים

כולנו חיים עם אוסף קטן של סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו.

גם אני מספרת לעצמי שאני נראית קצת יותר טוב ממה שאני באמת, או שיום אחד טרנטינו יידלק על תסריט שלי - למרות שעוד לא טרחתי לכתוב אותו (-: וזאת בעיניי אחת הנקודות המעניינות בהצגה: אשליות לא שייכות רק לקוסמים. כולנו מחזיקים בסיפורים קטנים על הזוגיות, המשפחה, העבודה ובעיקר על עצמנו. לפעמים הם נכונים, לפעמים הם פשוט נוחים לנו -עד שמגיע משהו שמערער אותם ומכריח אותנו להסתכל מחדש על מה שהיינו בטוחים בו

התיאטרון הוא הרי אשליה אחת גדולה

ויש עוד רובד שאני מאוד אוהבת כאן: "האשליה" עוסקת באשליה דווקא בתוך המקום שכל מהותו היא ליצור אותה. אנחנו נכנסים לתיאטרון ויודעים מראש שעומדים לעבוד עלינו. אנחנו יודעים שהתפאורה היא תפאורה, שהאנשים על הבמה הם שחקנים ושהסיפור אינו מתרחש באמת מולנו. ובכל זאת, אם ההצגה טובה, תוך כמה דקות אנחנו שוכחים את כל זה. אנחנו דואגים לדמות שלא קיימת, כועסים על מישהו שהוא בסך הכול שחקן שמקריא טקסט שנכתב עבורו, ולפעמים אפילו מזילים דמעה בגלל אירוע שמעולם לא התרחש. איזה דבר משונה ויפה זה...

מחזה בן מאות שנים שמדבר בשפה שלנו

האשליה נכתבה במאה ה־17, וזה בפני עצמו קצת מטורף בעיניי. אנחנו חיים בעולם אחר לחלוטין, ובכל זאת שאלות על הורים וילדים, אהבה, החמצה, זהות והפער בין מראית עין למציאות ממשיכות לעבוד. אולי אפילו יותר היום. אנחנו הרי חיים בתקופה שבה חלק גדול מהחיים מגיע אלינו דרך מסכים. אנשים מראים לנו את הזוגיות שלהם, החופשות, הילדים, הבית והקריירה - ואנחנו יודעים היטב שאנחנו רואים תמונה ערוכה, ובכל זאת לפעמים מתייחסים אליה כאילו היא המציאות כולה

אז במה בעצם אפשר להאמין?

אני אוהבת הצגות שלא מסתיימות מבחינתי ברגע שיוצאים מהאולם. כאלה שמשאירות איזו שאלה קטנה שממשיכה ללכת איתי אחר כך. והאשליה נוגעת בדיוק במקום הזה. כי מתחת לקסם, לתעתוע ולמשחק שבין אמת לבדיה, מסתתר סיפור אנושי מאוד על הרצון שלנו לדעת. לדעת מה קרה, להבין את האנשים שאנחנו אוהבים ולהחזיק בסיפור ברור שאפשר להאמין בו. אבל אולי לפעמים אנחנו צריכים להשלים עם העובדה שלא נראה את התמונה כולה. ואולי דווקא שם, באזור המטושטש שבין מה שאנחנו יודעים, מה שאנחנו מאמינים ומה שאנחנו רוצים להאמין בו - מתחילה האשליה האמיתית