לחזור לצפון, לחזור לחיים

יש לי פינה חמה במיוחד בלב למטולה. בספטמבר 23, ממש שבועיים לפני שהעולם שלנו התהפך, בילינו שם בחופשה משפחתית עם חברים והיה מדהים. אני זוכרת כמה נהנינו, כמה התאהבנו מחדש במושבה הציורית הזאת, בנופים, באוויר ובאווירה המיוחדת שלה. ואז הגיע 7 באוקטובר, ואיתו המציאות הבלתי נתפסת שנכפתה על תושבי הצפון. מאז, בכל פעם ששמעתי על מטולה, על הפגיעות ועל הרחובות שהתרוקנו, חשבתי על החופשה ההיא ועל כמה שאני רוצה שנחזור לשם. לא רק בשביל לשחזר את החוויה, אלא גם בשביל לראות אותה שוב חיה ושמחה. לפני שבועיים סוף סוף עשינו את זה - ארזנו את הילדים ונסענו ללילה אחד במטולה. לא לחופשה מפוארת, לא למלון חמישה כוכבים ולא בשביל לחוות אטרקציות בצפון. נסענו כי רצינו להיות שם. במושבה הצפונית היפהפייה הזאת, שעברה שנים כל כך קשות, ושלא מעט אנשים כבר מיהרו להספיד אותה. רצינו לראות אותה שוב חיה, נושמת, שמחה ומלאה באנשים

מטולה חוזרת לחיים, ואיתה גם הלב

כל מי שעוקב אחרי התכנים שלי כבר יודע : אני מאוהבת בגליל. אוהבת את הנופים, את הירוק, את המרחבים הפתוחים ואת האוויר הזה שאי אפשר באמת להסביר למי שלא מכיר, את התחושה שהכול פתאום קצת יותר רגוע. אבל הפעם, כשהגענו למטולה, היה משהו אחר באוויר. מעבר לנופים המרהיבים, מעבר לרחובות הציוריים ולבתי האבן הוותיקים, הייתה תחושה של התרגשות. של משהו שחוזר לעצמו אחרי תקופה ארוכה מדי של כאב

בסוף השבוע שבו הגענו התקיים במטולה פסטיבל אופנועים - אגב, אני משוכנעת שבאחד הגלגולים הבאים שלי אהיה אופנוענית. יש לי חולשה קשה לכל העולם הזה של מעילי העור, הסטייל, הוויב ותחושת החופש האינסופי - עם דוכני אוכל, מוזיקה, אנשים ואווירה מגניבה במיוחד. הילדים היו בהיי מוחלט. מבחינתם זה היה שילוב מושלם של אקשן, אוכל, מוזיקה ואווירה של פסטיבל.

מצאתי את עצמי מסתכלת על משפחות שמסתובבות ברחובות, על זוגות שיושבים לאכול, על ילדים שצוחקים, על בעלי העסקים שמקבלים שוב לקוחות. כל הדברים הכי פשוטים, הכי מובנים מאליהם, שבמקום הזה הם כבר מזמן לא מובנים מאליהם. כי כשמסתובבים במטולה אחרי כל מה שעברה, קשה שלא לחשוב על התקופה שבה הרחובות האלה היו ריקים. על העסקים שנאלצו לסגור, על המשפחות שנעקרו מהשגרה שלהן ועל חוסר הוודאות הבלתי נתפס. ופתאום לראות שוב חיים ברחובות, לשמוע מוזיקה וצחוק של ילדים, זה הרבה יותר מעוד פסטיבל מוצלח. זאת תקווה

לא צריך מלון מפואר כדי ליהנות מחופשה נהדרת

את הלילה העברנו במלון של רשת מטיילים במטולה. אני אגיד את זה בדיוק כמו שזה: מדובר במלון צנוע ופשוט. מי שמחפש פאר, עיצוב יוקרתי או חוויית אירוח מפונפנת, זה כנראה לא המקום בשבילו. אבל מי שמחפש מקום נקי, נעים, מסודר, עם תודעת שירות מדהימה ואנשים שממש שמחים לארח אותו, בהחלט יכול למצוא כאן את מה שהוא צריך. ובתכלס, כשנוסעים לטייל בגליל, כמה זמן כבר רוצים לבלות בחדר? הרי כל הקסם נמצא בחוץ. בנופים, באוויר, בטבע, במסעדות, באנשים ובאינסוף האפשרויות לבלות. לא תמיד צריך להוציא סכומים מטורפים כדי לייצר זיכרונות משפחתיים. לפעמים מספיק חדר נעים לישון בו, קצת זמן ביחד והרבה רצון לצאת ולגלות.

בכל ביס הרגשתי את הניצחון של מטולה

בערב הלכנו לאכול המבורגר במסעדת "הסמטה" המדוברת במטולה. ולמרות שאני מאוד אוהבת אוכל טוב, הפעם מצאתי את עצמי מתרגשת ממשהו שהוא הרבה מעבר למה שהיה בצלחת. בכל ביס הרגשתי שזה ניצחון. ניצחון קטן, יומיומי, אולי אפילו קצת סמלי, אבל ניצחון. לשבת במסעדה במטולה, להזמין המבורגר, לראות אנשים שיוצאים לבלות, לשמוע שיחות מסביב ולדעת שאנחנו נמצאים במקום שלפני לא כל כך הרבה זמן היה כמעט בלתי אפשרי לדמיין בו ערב רגיל כזה

חשבתי על בעלי העסקים בצפון. על אלה שהשקיעו את החיים שלהם במסעדה, בבית קפה, בצימר, בחנות או באטרקציה. על מי שהתעורר בוקר אחד למציאות שבה אין לקוחות, אין תיירים ואין שום דרך לדעת מתי, ואם בכלל, הכול יחזור להיות כמו שהיה. הבנתי עד כמה הבחירה שלנו להגיע לכאן משמעותית. כי כל ארוחה במסעדה, כל לילה במלון, כל קפה שקונים בדרך וכל כרטיס לאטרקציה הם לא רק בילוי שלנו. הם גם עוד קצת אוויר לנשימה עבור האנשים שמנסים לבנות כאן מחדש את החיים שלהם

החצבאני, אוכל טוב וקצת אדרנלין

בבוקר נפרדנו ממטולה והמשכנו ליום שכולו גליל, מים וטבע. התחנה הראשונה הייתה טבילה בחצבאני, נחל שניר, אחד המקומות שאני הכי אוהבת בצפון ולא רק כי בן זוגי המתוק נולד וגדל ממש על שפת הנחל (-:

יש משהו כמעט ממכר במים הקרירים והצלולים, בצמחייה הירוקה שמסביב ובתחושה הזאת של להיות מוקפים בטבע. בלי מסכים, בלי משימות, בלי רעשי רקע מיותרים. רק מים זורמים, אוויר נקי והילדים שנהנים מכל רגע.

את ארוחת הצהריים אכלנו במשק "מה ניינים" של עומרי מרק בבית הלל, שבעיניי הוא דוגמה מעוררת השראה ליזם שמסרב לוותר על העסקים שלו ועל הצפון. כי להמשיך ליזום, להשקיע ולהאמין בעתיד של המקום הזה אחרי כל מה שעבר עליו, זאת הרבה יותר מהחלטה עסקית. זאת אמירה ערכית, זאת ציונות, זאת אהבה לבית ולאדמה ובעיקר זה חוסן אמיתי. לאנשים כמו עומרי (ואשתו הנסיכה שאיתו בכל רכבת ההרים הזאת, תום), שממשיכים להילחם על הפרנסה שלהם ועל העתיד של הצפון, מגיע שנחזיר אהבה. שנגיע, שנאכל, שנפרגן ושנמליץ. כי הם עושים את החלק שלהם כדי להחזיר את הצפון לחיים, ועכשיו תורנו לעשות את שלנו

את היום קינחנו בקייקי כפר בלום, כי בכל זאת, אי אפשר להגיע לאזור הזה עם ילדים ולוותר על קצת אקשן במים. השיט, הצחוקים, ההתזות והחוויה המשפחתית המשותפת היו סיום מושלם ליומיים עמוסים בחוויות.

הצפון לא צריך רק את האהבה שלנו. הוא צריך אותנו שם

הרבה פעמים אנחנו אומרים כמה אנחנו אוהבים את הצפון, כמה כואב לנו על מה שעבר עליו וכמה חשוב לנו שהיישובים והעסקים יחזרו לשגשג. אבל בסופו של דבר, אהבה מרחוק לא ממלאת חדרים בבתי מלון, לא מושיבה סועדים במסעדות ולא מחזירה פרנסה לבעלי העסקים. והאמת היא שלא צריך לעשות שום דבר יוצא דופן כדי לעזור. לא צריך לתרום סכומי כסף גדולים, לא צריך לארגן משלחות ולא צריך לחכות לאיזה אירוע מיוחד. פשוט צריך להגיע. ולא מתוך רחמים או מתוך תחושת חובה. להפך. צריך לנסוע כי באמת נפלא שם. כי הנופים מרהיבים, כי האוויר אחר, כי יש אינספור מקומות לגלות וכי מדובר באחד מחבלי הארץ היפים ביותר שיש לנו. אבל אם על הדרך אנחנו גם עוזרים לאנשים לחזור להתפרנס, לעסקים להתאושש וליישובים לחזור לשגרה, אז הרווחנו הרבה יותר מחופשה. כי לחזור לטייל במטולה ובגליל העליון זה לא רק לחזור למקומות שאנחנו אוהבים. זה גם לקחת חלק בחזרה שלהם לחיים