תשכחו מכל מה שחשבתם על תיאטרון מנומס

מודה שיש לי חולשה ליצירות נועזות. תכלס, "חולשה" זו מילה עדינה מדי. תמיד השתעממתי מיצירות נחמדות, מתחשבות, כאלה שעושות הכול נכון ולא דורכות לאף אחד על האצבעות.

זה נכון בטלוויזיה - בן הזוג שלי מתחלחל בכל פעם שהוא קולט שאני שוב רואה את 'סיפורה של שפחה'; זה נכון בקולנוע - אני שרופה על כל דבר שיוצא לקוונטין טרנטינו; וזה נכון גם בתיאטרון.

אני צריכה שהיצירה שלי תהיה קצת על הקצה. שתטלטל, שתפתיע, שתגרום לי לזוז באי נוחות בכיסא ולחשוב לרגע "רגע, הם באמת עשו את זה עכשיו?". אני אוהבת יצירות שלא מפחדות להיות מוגזמות, בוטות, מוזרות או אפילו קצת מטרידות. תנו לי משהו נחמד, צפוי ומנומס מדי - ויש סיכוי לא רע שתוך עשרים דקות אני מתחילה לפהק ולאבד ריכוז

אז אתם יכולים להבין למה רינגו של תיאטרון הקאמרי סקרנה אותי עוד לפני שהבנתי עד הסוף במה מדובר. כי אם יש דבר אחד שאי אפשר להגיד על ההצגה הזאת, זה שהיא נחמדה ומתחשבת. להפך. "רינגו" נכנסת לבמה בלי לדפוק בדלת, בועטת בכמה גבולות של טעם טוב בדרך, צוחקת על נושאים שלא תמיד נעים לנו לדבר עליהם - ולא ממש מתנצלת בפני אף אחד

איך בכלל מסבירים על מה רינגו?

טוב, אין דרך אלגנטית לעשות את זה, אז פשוט ניגש לעניין: דני דינגוט מציע נישואים לבת זוגו מיקה, וכמה דקות לאחר מכן מגלה שאיבר המין שלו נעלם. כן. נעלם. ולא רק שהוא נעלם - הוא מקבל חיים משל עצמו תחת השם "רינגו" ויוצא לחגוג את עצמאותו בעיר...

מכאן העלילה הולכת בדיוק למקומות המופרכים שאתם יכולים לדמיין - ואפילו לכמה מקומות שסביר להניח שלא. וזה בדיוק הרגע שבו הבנתי ש"רינגו" משחקת במגרש שאני אוהבת: היא לא מסתפקת בלשעשע את הקהל, היא רוצה גם קצת לזעזע אותו, להביך אותו, לגרום לו לצחוק ממשהו שאולי שנייה קודם הוא בכלל לא היה בטוח שמותר לצחוק עליו

אם אתם קוראים את השורות האלה וחושבים "מה לעזאזל?" - מצוין. זו פחות או יותר התחושה שההצגה מבקשת לייצר. "רינגו" לא רוצה שתשבו בנחת ותצפו בסיפור שמתקדם במסלול מסודר. היא רוצה להפתיע, להצחיק, להביך ולבדוק עד איפה אפשר למתוח את הגבול

הרבה יותר מבדיחה

קל להסתכל על נקודת המוצא של "רינגו" ולחשוב שמדובר בגימיק שנועד בעיקר להצחיק. אבל מתחת לכל הפרובוקציה מסתתר מחזמר סאטירי שעוסק בנושאים הרבה יותר גדולים: גבריות, מיניות, אהבה, זוגיות, אגו, כוח, צבא, פוליטיקה והחברה הישראלית. וזה בעיניי מה שהופך יצירה נועזת למעניינת באמת. פרובוקציה רק בשביל להגיד "תראו כמה אנחנו פרובוקטיביים" יכולה להתעייף מהר מאוד. כאן הטירוף הוא כלי. דרך האבסורד וההומור אפשר לגעת בנושאים שבדרך כלל גורמים לנו מיד להיות רציניים, זהירים ומחושבים הרבה יותר. לפעמים צוחקים כי הסיטואציה פשוט מטורפת. לפעמים צוחקים כי הבדיחה פוגעת בדיוק במקום הנכון. ולפעמים הצחוק מגיע יחד עם אותה תזוזה קטנה ולא נוחה בכיסא שאני כל כך אוהבת בתיאטרון

כשהקאמרי מחליט להשתולל

יש משהו כיפי במיוחד בעובדה ש"רינגו" מגיעה דווקא מתיאטרון הקאמרי. אנחנו רגילים לחשוב על תיאטרון רפרטוארי במונחים של קלאסיקות, דרמות גדולות והפקות מלוטשות, ופתאום מגיעה הצגה שמרגישה כאילו מישהו החליט לפתוח את החלונות, להזיז את הרהיטים ולתת לדור צעיר לעשות קצת בלגן. "רינגו" הייתה ההפקה הראשונה של הקאמרי | דור חדש, ובהחלט מרגישים בה את האנרגיה הזאת. היא צעירה, קצבית, פיזית, מוזיקלית ומשוחררת מאוד. הקאסט כולו צריך להחזיק עולם שבו כמעט הכול יכול לקרות, ולשחק את הטירוף הזה ברצינות מוחלטת - כי דווקא שם נמצא חלק גדול מההומור

מהצגה חריגה ללהיט של הקאמרי

ומה שהכי מעניין הוא שההימור הזה עבד. "רינגו" לא נשארה איזו הפקת שוליים משוגעת שמעטים שמעו עליה, אלא הפכה עם השנים לאחת ההצגות המזוהות עם הדור הצעיר של הקאמרי וצברה קהל נאמן, כולל צופים שחוזרים אליה שוב ושוב. בעיניי זה לא מקרי. יש משהו מאוד משחרר בהצגה שלא מנסה למצוא חן בעיני כולם. בעולם שבו אנחנו כל כך רגילים לחשוב פעמיים לפני כל משפט, "רינגו" עושה כמעט את ההפך: היא אומרת את הדבר הלא מנומס, לוקחת אותו עוד שני צעדים קדימה ואז הופכת אותו לשיר

לא למי שנבוך בקלות

וכאן בהחלט צריך לשים כוכבית. "רינגו" היא לא הצגה שהייתי שולחת אליה כל אחד בלי תיאום ציפיות. יש בה שפה בוטה, מיניות, עירום ותכנים שלא מתאימים למי שמעדיף את התיאטרון שלו מעודן ושמרני. אבל זו בדיוק הנקודה. אם אתם רוצים ערב נעים, רגוע ומנומס - יש מספיק מופעים והצגות שיעשו את העבודה מצוין. אם, כמוני, אתם צריכים לפעמים שהתיאטרון ינער אתכם קצת; אם אתם אוהבים הומור פרוע, סאטירה שלא מפחדת ללכלך את הידיים ויצירות שגורמות לכם מדי פעם לשאול 'איך אישרו להם לעשות את זה?' - כדאי מאוד להכיר את רינגו